הפלסטיות ויכולת השינוי של המוח האנושי
המגמה החדשה בתחומי השיקום והמחקר של המוח, כך לפחות על פי הספרים הרבים שראיתי על מדפי החנויות בארה"ב, היא הפלסטיות של המוח. אותה תכונה מופלאה של המוח לבנות נתיבים עצביים חדשים המאפשרת לנו להשתנות , ללמוד ולהתפתח כמעט בכל גיל.
מדפי חנויות הספרים עמוסים בספרים העוסקים בהיבטים שונים של הנושא הרחב והמעניין הזה. מחד ספרי מחקר המציגים את הנושא בפני ציבור ההדיוטות ומאידך ספרי "עשה זאת בעצמך" לשיפור יכולת הריכוז, הזיכרון ארוך וקצר הטווח, חלוקת הקשב ועוד.
אחד מהספרים שקראתי לאחר המלצות רבות וחמות הוא: The Brain That Changes Itself (by Norman Doidge , M.D).
הספר שנפתח בהקדמה של ד"ר אוליבר סאקס הינו קולח ומאתגר מחשבה וסוקר את התגליות בתחום המחקר והשיקום הנוירולוגי, מוטורי–חושי לאורך עשרות השנים האחרונות.הוא כולל התייחסות להיסטוריה של המחקר בתחום אשר עד לפני תקופה לא ארוכה נתגלעו בו חילוקי דעות משמעותיים לגבי יכולת המוח להשתנות לאחר תום שלבי ההתפתחות בינקות ובילדות.
התפיסה המוקדמת ששלטה בכיפה גרסה כי המוח אינו פלסטי יותר לאחר התקופה הקריטית להתפתחותו . המשמעות היא שאין אפשרות לשנות במוח שינוי שיביא לתפקוד חדש או חלופי לתפקוד שנפגע. תפיסה זו התפוגגה לאיטה תוך מאבקים של כוח ושליטה כמו בכל מקרה בו מחליפה גישה ואמונה אחת את חברתה במדע. הספר מציג בצורה את האנשים השונים שפעלו ופועלים בתחום שתרמו לשינוי הגישה ולעיצוב החשיבה השלטת כיום. חלקם חוקרים תיאורטיים וחלקם מיישמים בצורה מעשית ומעוררת התפעלות, תגליות המשפרות באופן משמעותי את תפקודם היומיומי של המטופלים שלהם.
אחת התגליות המעניינות שיכולות להסביר את נושא ההרגלים (בתנועה או כל פעולה אחרת) היא שנוירונים במוחנו ה"יורים" יחד (במובן העצבי) מתחברים ומחווטים יחד וככל שהם עושים זאת יותר, נוצרים נתיבים עצביים חדשים המשנים תדיר את מפת המוח. מסתבר כי מפת המוח אינה סטאטית כלל ועיקר, וכי היא משתנה כל הזמן בהתאם לתפקודנו. כאשר אדם מאבד תפקוד מסוים,הנוירונים עוברים "לעבוד" במקום אחר בו הם נדרשים. לדוגמא, כאשר אדם מאבד בעקבות אירוע מוחי את יכולת התנועה ביד אחת , מתגלה במוחו כי המפה של יד זאת הולכת ופוחתת בשטחה והקשרים העצביים מתפרקים. כאשר בחנו את הנושא התגלה כי חלקים אחרים במוח השתמשו באותם נוירונים לצורך תפקוד אחר וכי הנוירונים עובדים בשיטת "Use it or loose it" ואין נוירונים מובטלים מעבודה. השימוש שנעשה בתגליות אלו מעורר בי מחשבות לגבי שיטת פלדנקרייז ומה ניתן יהיה לחקור לגביה אם נרתום אותה למחקרים דומים המנסים לברר למשל על ידי הדמיה מגנטית מה משתנה במוחנו בשיעור פלדנקרייז ועד כמה אם בכלל השינוי הוא עקבי ותמידי.
אחד הפרקים בספר מתאר תהליך של מחקר וגילוי של חוקר בשם רמאצ'אנדראן שבדק אנשים קטועי גפיים ואת נושא כאבי הרפאים. רבים מקטועי האברים סובלים מכאבי רפאים באבר שאינם קיימים יותר. הוא התייחס בעיקר לתופעה של תחושת שיתוק וקיפאון באבר הקטוע וגילה כי גפיהם הקטועות של הסובלים מתחושה זו, היו נתונות בסד או בגבס זמן מסוים טרם הקטיעה. נראה כי מוחם הקליט ורשם את הזיכרון של האבר כנתון בחוסר תנועה נצחי וכאשר הוסר הקיבוע ולא נתקבלה קליטה חושית של מידע תנועתי חדש לגבי האבר הוקפאה התחושה לנצח. הוא הסיק שהסיבה לתחושת השיתוק באבר קשורה לעצם הקטיעה. כאשר מוחנו שולח פקודה להניע את האבר מתקבל מסר מכיוונים שונים המאשר את ביצוע הפקודה אך כאשר האבר והסנסורים המוטוריים שלו במוח כבר לא קיימים, מתקבל הרושם כי האבר משותק או קפוא.
הוא שאל : האם אפשר לפרק את תבנית הלמידה של האבר במוח כך שכאב או שיתוק הרפאים ייעלמו? הוא העלה רעיון מבריק . אם התחושה הזו מבוססת על אשליה, האם ניתן להילחם בה באמצעות יצירת אשליה אחרת? מה אם יוכל לשלוח למוח מסר כי האבר הלא קיים נע ?
הוא בנה קופסא ללא מכסה עליון ואותה חילק באמצעות שני תאים באמצעות מראה אנכית. אדם קטוע יד שמאל התבקש להניח את ידו הימנית בתא הימני ולדמיין את ידו השנייה מונחת בתוך התא השמאלי. המראה הופנתה אל היד הקיימת ומכיוון שאין מכסה עליון לקופסא,יכול המטופל להישען מעט קדימה וימינה ולראות השתקפות של ידו הימנית במראה. השתקפות זו נראתה למטופל כאילו ידו השמאלית מחוברת שוב ומונחת בתא השמאלי.
המטופל שבמקרה זה היה אדם שידו נקטעה בתאונת אופנוע אכזרית שהותירה אותו ללא שריד של עצבים מהיד אל עמוד השדרה, סבל כאבי תופת מענים במרפק הרפאים שלו ובנוסף חש את ידו כמשותקת. הוא חש שאם איכשהו יצליח להניע את ידו העינוי יסתיים.
לאחר שהניח את ידו הבריאה והחל על פי ההוראה להניעה קדימה ואחורה החל לראות ולחוש כאילו ידו השמאלית נעה לראשונה מאז התאונה והקטיעה. אשליה זו שהפסיקה את הכאב ואת תחושת השיתוק פסקה כאשר הפנה את עיניו מהיד והתחושה המענה חזרה.
לאחר ניסיונות חוזרים ותרגול לאורך מספר שבועות, נוצרה תחושה תמידית וקבועה של היד השמאלית כנעה עד שיום אחד הוא דיווח על היעלמותה של היד לחלוטין ויחד איתה פסק הכאב.
תוכנית שיקום מיוחדת לנפגעי אירוע מוחי ושבץ המסתמכת על התגלית שהמפה המוחית של האבר הפגוע שאינו בשימוש מתפוררת ומתפרקת נבנתה על ידי חוקר בשם טאוב. בתוכנית שלו מקובעת היד הבריאה של החולה ובמשך מספר שבועות עליו לתפקד ולעמוד במשימות מורכבות באמצעות ידו החולה והפגועה. מתברר שהיד הפגועה חזרה מהר לתפקוד ובאותה שיטה גם ניתן היה לשפר דיבור לאחר אירוע מוחי ועוד – הכול מתוך אותה הבנה שניתן לבנות ולשקם תפקודים במוח על ידי רתימה של נוירונים למקומות חדשים ובנייה מחודשת או חדשה של מסלולים עצביים.
פרק מאלף נוסף דן בנושא הדימוי והדמיון בהקשר של למידה ומאשר את מה שאנחנו משתמשים בו בפלדנקרייז באופן שוטף : דימוי של תפקוד משפר את מפת המוח של אותם אברים מעורבים ובונה את התפקוד ומשקמו ממש כמו פעולה "ממשית". מחקרים עכשוויים מוכיחים כי עבודה בדמיון משפרת ומכינה את הלמידה לקראת התנועה/פעולה הממשית כך שלאחריה בתקופת למידה קצרה מאוד ניתן להביא את התפקוד לאותה רמה של אדם שנע בפועל. על נושאים אלו ועוד שופך הספר אור באלומה רחבה ובהירה.
לסיכום, הספר מהנה ומומלץ מאוד לקריאה בעיקר לנו כמורים ומטפלים בשיטת פלדנקרייז המחפשים דרכים חדשות להבנה ולגילוי אמצעים חדשים לשיפור היכולת המופלאה של מוחנו להתגמש וללמוד.
